פרשת נח תחילתה בתיאור החטאים של הדור ההוא "כי מלאה הארץ חמס". לאחר מכן מגיע המבול כשרק מי שהיה בתיבה של נח ניצל.

אחר כך העולם נבנה מחדש ע"י יוצאי התיבה בני האדם, בהמות וחיות. זהו הסיפור בקצרה של "דור המבול".

בסוף הפרשה מוזכר דור אחר שמכונה "דור הפלגה". עמי הארץ מתכוונים למרוד בה' בצורה מסוימת וקנטרנית ע"י בניית מגדל "וראשו בשמים". בסופו של דבר ה' לא השמיד את העולם אלא "רק" בלבל את שפתם בכך שלא הבינו אחד את השני. לאחר מכן פשוט התפזרו למקומות שונים בעולם וסוכלה מזימתם.

יש שוני מהותי בין שני המקרים. בדור המבול היה כשל רציני בין אדם למקום ובין אדם לחברו. חז"ל מתארים את מעשי הגזל והחמס של אותו דור ואת מעשיהם הרעים באריכות. ברגע שחברה לא מסוגלת להסתדר חברתית בתוכה בנוסף למעשיה הרעים כלפי שמיא, אזי מגיע "המבול". כלומר: אובדן כמעט מוחלט.

ב"דור הפלגה" הייתה ביניהם אחדות כמו שנאמר "ותהי הארץ שפה אחת ודברים אחדים". הם רצו למרוד בה'. למרות זאת, ה' הפריד את האחדות הרעה הזאת נגדו והפיץ אותם, אבל לא הרג אותם. נמצאנו למדים עד כמה האחדות חזקה בעם ישראל. 

יתירה מזאת, מובא במדרש "דברים רבה": אמר רבי שמואל בר נחמן: דורו של אחאב עובדי עבודת כוכבים היו, והיו יוצאין למלחמה ונוצחין. ולמה כן? שלא היה ביניהן דילטורין (מלשינים). לפיכך היו יוצאין למלחמה ונוצחין".

בסיפור הגבורה של השוטר יגאל זינגר שהציל 500 איש באותה שבת שמחת תורה שהפכה לתוגה ולכאב, הוא מספר בראיון שכאשר חזר להלחם עם עוד ארבעה אנשי ביטחון לקיבוץ רעים, הוא כלל לא הכיר את אותם לוחמים. כולם היו ממקומות שונים ותפקידים שונים. אבל הרגיש שהם כמו אגרוף אחד קמוץ ומאוחד מול מחבלי חמאס שהצליחו להרוג בשטח. ממיטת בית החולים הוא מספר בדמעות שכולנו צריכים להיות אגרוף אחד, באחדות אחת כדי לנצח. 

כאשר ראיתי את דבריו עלו בזכרוני שני הפסוקים מספר ויקרא: וּרְדַפְתֶּם אֶת־אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב: וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב: 

הצוות של זינגר חיסל מספר רב של מחבלים ומנע אסון כבד עוד יותר.

כך גם היה בדור הפלגה: הייתה אחדות אבל מאחר ונועדה לצורך מרד בה', הופרדו בלבד ולא אבדו מן העולם.

להראות לנו מהו כוחה של אחדות לאומית.

יחד ננצח בעזה בעז"ה.