מיני אינתיפאדה פנימית מסתמנת ביחס לדרג הצבאי בישראל. קולות של ביקורת שמזהים את הפערים שבין הרעיון המבצעי של צה״ל לבין הרעיון המערכתי של הדרג המדיני.
מבלי לשפוך את התינוק עם המים צריך להודות שהקונספציה של ה-7 באוקטובר לא היתה היחידה שצה״ל החזיק בה.
עוד שלוש בולטות מלוות את הצבא מאז ה-7 באוקטובר.
הראשונה היא לגבי האופן האופרטיבי שבו ניתן לסדר ולנהל את המלחמה. זה חוסר ההבנה אודות אופי היריב והגיון הפעולה שלו שנתקלו בשיח צבאי לא רלוונטי באופן חלקי (מיטוט, הקרסה וכו׳).
השניה נוגעת לעומק הסימביוזה בין הישות של חמאס לבין המערכת החברתית שבתוכה היא פועלת. חמאס זה עזה ועזה זו חמאס. והעובדה הזו משליכה על כל סוגיית ההומניטריזם והופכת את האמירות אודות 'עמלק' לבלתי מופרכות.
השלישית מתייחסת להיקף המנהרות, המסתורים והמערך הלוחם שבנתה חמאס מאז תפסה את השליטה ברצועת עזה, אשר עולה ועלתה על כל דמיון מודיעיני ולכך משמעות בהיבט של היכולת להשיג את ההישג הנדרש במלחמה.
שלוש הקונספציות הללו מתווספות להחלטות שהתקבלו בנוגע לשלבי המלחמה, דילול כוחות, נסיגה מאיזורי הצפון ומיתון התמרון.
הן כולן מאפשרות לחמאס יכולת התאוששות, חיזוק השליטה בשטח, ירי רקטי ארוך טווח והפגנת יכולת פיקוד ושליטה גם ברמה הפוליטית מדינית כפי שמתברר מאופן ניהול המשא ומתן על הכנסת תרופות לחטופים תמורת הכנסת סיוע לרצועה שחמאס יכולה להכריז כי מדובר במעשה ידיה להתפאר.
סימני השאלה, צלילי הביקורת וחיפוש התשובות בעת הנוכחית הם דבר חשוב, כל עוד אינם נעשים במסגרת הפרדיגמה הפוליטית של "הפסקת הלחימה" שהיא אסון במונחים של הביטחון הלאומי הישראלי יהודי.
הרושם הוא כי תהליך שינוי הקונספציות הוא קשה, איטי, חלקי ואינו חל על ישראל כמערכת הוליסטית – מה שמייצר אבני ריחיים על היכולת לממש את המטרות האסטרטגיות של המלחמה שהן גדולות ורחבות מפירוק חמאס והשבת החטופים.
ועם זאת סימני התעוררות מחודשת ניכרים בכל הנוגע לפעילות צה״ל ביהודה ושומרון, אחרי שבועות של הפוגה מסויימת. הסיכול בשכם הוא חשוב וצה״ל צריך להגביר את המבצעים העמוקים בכל גזרת יהודה ושומרון אחרת נקבל עוד פיגועים מהסוג של אדורה או רעננה. פשיטות נקודתיות – זה טוב אבל לא מצויין ולא נותן מענה לגודל האתגר השקול בחשיבותו לזה הדרומי.
״בגדול״, הרושם הוא שישראל נמצאת כבר שבועות בצומת של דרכים שמחייב אותה לחשב מסלול מחדש ולרענן ולחדש את הנדרים שנדרה ב-7 אוקטובר ביחס לעצמה, אחרת האירוע יהפוך לסבב חמוץ ומר במיוחד.
הצומת הזו מתקיימת בהקשר רחב יותר במסגרתו מצד אחד איראן מרימה ראש, החות'ים לא לוקחים ברצינות את התקיפות האמריקניות, נסראללה מרגיש חופשי להמשיך ולהתיש את ישראל; אבל מצד שני, ישנם סימנים ממש לא מעודדים מבחינת "מחנה הלבבות" האידאולוגי על רקע הבהובי תקומתו הפוליטית של טראמפ והמחנה הרפובליקני ולא פחות מכך על רקע נוכחותו של ציבור גדול ושפוי בישראל שאינו מוכן להתפשר על משהו שהוא הרבה פחות ממה שהובטח לו ב-7 אוקטובר.
ד״ר דורון מצא הוא מזרחן. חוקר ומרצה בתחום הסכסוך וערביי ישראל. לשעבר בכיר במערכת הבטחון.
