נכון ליממה האחרונה – סטטיות בתמונת המצב הכוללת.
ישראל טרם השלימה את ההשתלטות על חאן יונס אבל מתגנב החשש שסינואר וגם החטופים אולי לא נמצאים שם יותר (כפי שהיה בשיפא).
זה עדיין משאיר את ישראל עם הפנים לרפיח כי למעשה לא רק שרפיח מתכתב עם יעד הכרעת חמאס במובן הצבאי הקלאסי, אלא שסינואר דוחה את עסקת החזרת החטופים ולכן זה לא מותיר לישראל ברירה.
הדבר שישראל צריכה להיות מוטרדת ממנו זו האפשרות שחלק מהחטופים ואולי גם הנהגת חמאס דולגו ודילגו בינתיים מחוץ לרצועת עזה דרך רפיח והמעברים התת קרקעיים.
אז ישראל עם הפנים לרפיח. העולם שלצידה וגם זה שאינו לצידה עם הפנים למדינה פלסטינית + רשות אחודה ומחודשת.
ומה עם נסראללה? כמעט באותו המקום. הרעיון המערכתי של חיזבאללה נותר בעינו והוא משקף את הרעיון המערכתי של מחנה ההתנגדות כולו.
הרעיון הזה מבוסס על שחיקת ישראל והפיכות המצב ביחס לשיעור ומחצה האחרונים של השלום הכלכלי. קרי – פגיעה בחוסן הכלכלי הישראלי, שחיקת מעמדה הבינלאומי של ישראל, החלשתה ההדרגתית, הפיכתה ממדינה אטרקטיבית למדינה מצורעת, פירוק מעמדה האיזורי והבינלאומי.
לתוך אוסף התכליות הללו התווסף כעת הרעיון של המדינה הפלסטינית שלמעשה מהווה סוג של סוס טרויאני המאפשר את מיזם ההחלשה והפירוק. זה לא נולד ב-7 באוקטובר אבל זה בהחלט נבט באותו היום ומשרת חלק מהרעיון המערכתי של היריבים.
צריך להבין משהו משמעותי בהיגיון של היריב מצפון. זה הדבר שישראל לא מספיק מחודדת אליו. אמנם נסראללה אינו רוצה את המלחמה הגדולה אבל הוא פחות נרתע וחושש מהסלמה משמעותית ביחס לישראל.
הרעיון של ערעור הסדר, פירוק, כאוס שמושגים דרך קורבן ודרך עימות אינו זר לחיזבאללה. נקודת המוצא (הנכונה) היא שלצד השני (קרי – לישראל) יש הרבה יותר מה להפסיד, כי ישראל היא מדינה שפועלת תחת היגיון של מדינה ואילו חיזבאללה הוא ישות היברידית שפועלת מתוך היגיון שונה שאפריורית מוכן לקחת על עצמו מצבי כאוס.
זה קרה פעם אחת בשנת 2006 וזה קרה עם חמאס (המקבילה של חיזבאללה) ב-7 אוקטובר. נסראללה אמנם אינו להוט ללכת בכיוון הזה אבל אין להתבלבל, ישראל תחת מציאות של ברד רקטות, הרס תשתיות עצום, היקף נפגעים גדול, לחץ בינלאומי (לבנון זו לא רצועת עזה) זו תמונת מציאות שמשרתת באופנים ברורים את הרעיון האסטרטגי של מחנה ההתנגדות ונסראללה מעריך שמבחן הכאב הישראלי יהיה גדול יותר ממבחן הכאב הלבנוני – חיזבלאי.
לגורם העשיר, השבע, הבנוי, היציב, המשגשג, מחפש היציבות יש תמיד יותר מה להפסיד מהגורם הרזה, מערער היציבות, העני יותר, הדינאמי. נכון, נסראללה אינו רוצה את האופטימום, אבל הוא הרבה פחות מורתע מעימות מוגבל שבסיומו אמנם כוחות צה״ל יוכלו לטעון לאחיזה קרקעית בשטחים בדרום לבנון אבל הוא יטען להחרבת ערים מרכזיות בישראל, תשתיות ואלפי נפגעים בנפש. זו כנראה תהיה "תמונת הסיום" הבלתי שלמה ובלתי מסיימת.
האם לצה״ל היכולות המעשיות ובעיקר הרעיון האופרטיבי שיכול לייצר תוצאה טובה מזו? לא ברור כלל ועיקר, אבל זו עוד נקודה לחשוב עליה בשעה שהמערכת צועדת אולי (ביום שאחרי רפיח) ליום הלבנוני.

ד״ר דורון מצא הוא מזרחן. חוקר ומרצה בתחום הסכסוך וערביי ישראל. לשעבר בכיר במערכת הבטחון.