בשירות המילואים יוצא לי לראות הרבה מאוד חיילי מילואים (וגם סדירים) שיש להם פאצ׳ של בית מקדש על המדים הטקטיים. את התופעה בה חיילים דתיים ומסורתיים הולכים עם הפאצ׳ הזה עוד אפשר להבין, אבל התופעה הזו הרבה יותר גדולה, והיא גם מתרחבת בקרב חיילים חילוניים – וצריך להבין מה מתרחש כאן.

המושג ״בית מקדש״, כמו גם המושג ״משיח״, עברו דה-לגיטימציה בקרב התקשורת וחלק מהאקדמיה הכפרנית. כלומר, שאיפת הדורות היהודיים שיקום מלך המשיח ויבנה את בית המקדש – נתפסת בעיני ה"נאורים" כשאיפה פרימיטיבית ולא רציונלית. המושג ״משיחי״ הפך למילת גנאי כשרוצים לתאר מישהו כקיצוני ומדומיין. ומי שמדבר על בית מקדש – מצוייר כאדם שרוצה להבעיר את המזרח התיכון ולפגוע בזכויות בעלי החיים. גם תהליך הקרבת הקורבנות הוא ציור מחשבתי שרחוק מאוד מתודעת העולם המערבי. דבר זה מעלה את התמיהה – מי רוצה להצטייר כמשיחי והזוי?

אלא שמכאן אנו למדים שהתקשורת והאקדמיה משפיעות רק על הצד השטחי שבאדם, ולא על הצד הנשמתי הנצחי שלו. הרעל התקשורתי ומכוני מחקר כפרניים אולי יכולים זמנית לקלקל את המחשבות, אך לא את הגעגועים לבית המקדש ולמשיח – השאיפות הנצחיות של עם ישראל. הגעגועים שלנו לשאיפות הנצח נבנים במעמקים; הם לא תלויים בערוץ תקשורת כזה או אחר, אלא בצדיקי הדור שלומדים תורה, מתפללים ועושים תיקון חצות. הקשר הנשמתי בין כל היהודים בעולם הוא חזק מאוד, וכל חיזוק בקודש של נשמה אחת – מכה גלים ומשפיע על נשמה נוספת.

זה בצד הסמוי. בצד הגלוי – יש תלמידי חכמים ורבנים שמלמדים תורה, מגדילים את כבוד התורה, חיבת התורה, וקובעים שיעורים וחברותות. קומת הקודש של עם ישראל ומדינת ישראל הגיעה למצב של געגועים לירושלים ולבית המקדש, שבעומק העניין אלו געגועים להשראת השכינה וקרבת ה׳.

אם תשאלו חילוני למה הוא שם פאצ׳ של משיח או בית מקדש – הוא לא ידע להסביר במילים. הקדושה הפנימית היא עליונה ונסתרת גם מהאדם ששייך אליה. למציאות הזו קוראים ״ליבא לפומא לא גליא״. הקב״ה לא גילה את הקץ – אבל הוא נתן לו סימנים. הסימן של הקץ המגולה הוא שארץ ישראל נותנת את פירותיה בעין יפה – אך זהו רק השלב הראשון של הקץ המגולה, אותו כבר מזמן עברנו. עכשיו הגענו לשלב השני – של התעוררות רוחנית.

בכל מקום שאני מגיע, אני פוגש ׳חילונים׳ עם קעקועים וציצית בחוץ (אופנה שקשה לפספס). יהודים שצמאים לתורה ומצוות. לפעמים פונים אליי בשאלות של הכשרת מטבח, איפה אפשר לשמוע שיעורי תורה בנושא מסוים.

הגענו ללא ספק לשלב בנבואת עמוס:
"הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם אֲ-דֹנָי ה׳, וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ – לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם, כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה׳". הימים האלו באים עכשיו ממש – הם כבר כאן מזמן, ועלינו להיערך אליהם בהקדם.

ראשית, עלינו להתגדל בעצמנו: בתורה גדולה, בהלכה ובאגדה, בש״ס, פוסקים וגם בפנימיות התורה. הדור החדש הוא דור הניצחון – והנצח רוצה תורה גדולה.

שנית, הבנת נפשם של בעלי התשובה, לדעת לתת להם מענה. הם יצטרכו אנשים שיעזרו להם להכשיר את הבית, ילמדו איתם הלכות ברכות ושבת בקצב שלהם, יהיו אוזן קשבת לקשיים שלהם בתהליך, יבינו את המסע הרוחני שהם עוברים, ידאגו שיהיה להם מקום קבוע בבית הכנסת שלהם – ויזמינו אותם לשבתות.

שלישית – מסגרת תורנית. בעלי תשובה בתחילת דרכם זקוקים להדרכה צמודה, ללימוד מסודר של עיקרי האמונה והגמרא. חלקם ילכו לישיבות של בעלי תשובה, וחלקם יצטרכו ללכת לישיבה או כולל הקרוב לביתם. כל ישיבה צריכה שיהיה לה מלווה של בעלי תשובה – לאותם יהודים שלא יכולים ללמוד מהבוקר עד הערב וזקוקים להכוונה.

אסור לנו להסתגר בעת הזו ולאטום את אוזנינו לשמוע את קול ה׳ שמדבר אלינו – דרך ההיסטוריה, דרך הלוחמים עם הפאצ׳ של בית המקדש והמשיח.

ביום ירושלים הקרוב ניקח יחד איתנו חברים לרקוד בישיבות ובריקודגלים בירושלים – נעלה את עיר הקודש על ראש שמחתנו.

לשנה הבאה בירושלים הבנויה.