איריס חיים משתפת ברגע שבו קיבלה את הבשורה הקשה על בנה – רגע שהפך לשבר עמוק ומטלטל. ככל שחלף הזמן, היא בחרה שלא למקד את האנרגיה שלה באשמה כלפי אחרים. לדבריה, כל אדם המעורב במקרה נושא עמו את כאבו, כולל החייל שפגע בבנה. במהלך מפגש מקרי עמו, התרשמה כי גם חייו אינם כפי שהיו – גם אצלו מדובר באירוע מכונן שנשאר איתו.

היא מתארת כיצד התווספו עוד ועוד פרטים על גבורתו של יותם ברגעיו האחרונים, לצד אלון וסאמר. מבחינתה, דווקא מתוך הכאב – כשיכלה להיות במקום של זעם וכעס – היא בחרה להישאר מחוברת למוסר שלה ולערכיה. היא מציינת כי אין זה קל לא לגלוש לתחושות האשמה וההאשמה, אך בוחרת לעצור ולשאול את עצמה מה נכון באמת.

איריס מתארת כי יותם היה אדם שניהל חיים מלאים, אך גם התמודד עם קשיים נפשיים, דיכאון וחרדה. הוא שוחח לא אחת על קצה החיים, אך ברגעים האחרונים בחר לפעול מתוך עוצמה ומסירות – ולבחור בחיים. זהו המימד, לדבריה, שמעניק משמעות עמוקה לסיפור כולו, גם כאשר הכאב האישי נוכח בכל יום.