פרשת “משפטים”, כשמה כן היא, עמוסה בחוקים ובמשפטים שונים העוסקים ברובם המכריע בהסדרת היחסים התקינים בין בני האדם, ובהדרכה כיצד לבנות חברה צודקת ומתחשבת – חברה שיודעת לכבד את כל הפרטים המרכיבים אותה. בין החוקים נמצא הנחיות לא לקחת ריבית על הלוואה, להתחשב במי שהלווינו לו כסף ולא לביישו, להשיב אבדה לבעליה, לא לנצל כלכלית את השכבות החלשות באוכלוסייה, לתת תרומות ומעשרות, לא לקחת שוחד ועוד.
המיוחד בפירוט המדוקדק של החוקים המוזכרים בפרשה זו הוא המיקום שבו הם מופיעים: בין תיאור מעמד הר סיני וקבלת עשרת הדיברות בפרשת “יתרו”, לבין המשך התיאור על מתן התורה והקריאה “נעשה ונשמע” החותמים את פרשתנו. מיקום זה אינו מקרי, והוא נרמז כבר בפסוק הפותח: “וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם”. חז״ל התייחסו ל־ו’ החיבור ואמרו: “מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני”, כלומר לא רק עשרת הדיברות ניתנו במעמד הר סיני, אלא כל התורה – לרבות הדינים המפורטים בפרשה. על המילה האחרונה בפסוק, “לפניהם”, מוסיפים חז״ל: “לפניהם ולא לפני אומות העולם”, כלומר אותה מערכת חוקים כה מתחשבת, סוציאלית, רגישה ו”חברתית” – ניתנה דווקא לעם ישראל.
ההבחנה בין צו שנוסח בידי בני אנוש לבין הנחייה אלוקית היא משמעותית ביותר. הניסיון מלמד שכאשר אדם עומד בפני מצב שבו חוקים “אנושיים” מתנגשים עם האינטרס האישי שלו, הוא יחפש דרכים לעקוף אותם, להתחמק מקיומם, ואף יסביר לעצמו מדוע “במקרה הזה” מוצדק היה לפעול אחרת ומדוע המחוקק שגה. לעומת זאת, כאשר האדם המאמין יודע שהקב״ה בכבודו ובעצמו ניסח את מערכת הדרישות – והוא זה שדורש ממנו לנהוג בהגינות, בנועם הליכות וברגישות לחלשים – המחויבות שלו לקיים את ההנחיות הללו גדלה לאין שיעור, גם כשהן עומדות בסתירה עם האינטרס הצר והאנוכי שלא אחת מנחה אותו.
ראיה לכך היא שאדם יכול לצעוק בכל כוחו סיסמאות של אחווה, שוויון ואהבת אדם, אבל רגע לאחר מכן ינהג באגרסיביות ובחוסר סבלנות בכביש, יתחמק מתשלום מיסים, יעקוף בתור בבנק, יפנה בזלזול לנציג שירות, או ידבר לשון הרע על אדם אחר. מי שאהבת האדם באמת בוערת בעצמותיו יעשה מאמץ עילאי להימנע מכל אלה. והדרך היחידה לצאת ממעגל האגואיזם אל דאגה כנה לבני אדם נוספים – כאלה שאינם דווקא הקרובים לנו ביותר – היא בהכרח לדבוק בחוקים שנתן לנו הקב״ה בתורה.
רק כאשר אנו מכפיפים את רצונותינו האישיים למשהו גבוה מאיתנו, כדוגמת מערכת החוקים בפרשת “משפטים”, אנו יכולים להתגבר על היצרים הקטנים והנמוכים, ולהיצמד לדרך הזו גם כאשר האינטרס האישי שלנו משתנה. לעניות דעתי, מהפכה חברתית בלי אלוקים פשוט אינה אפשרית. בלי שורש אין חיים, ולכן אם לא מחוברים לשורש השורשים – שום דבר אמיתי לא יוכל לצמוח.
כדי להגיע אל אותה מנוחה ונחלה שכולנו מייחלים אליה, אין צורך להמציא את הגלגל מחדש ולחפש שיטות כלכליות וחברתיות חדשות. התורה אומרת לנו בצורה ברורה ומפורשת מהו צדק חברתי. על פי התורה, צדק חברתי יושג רק במקום שבו קיימת צדקה חברתית. מהבחינה הזו, נראה לי שאת המנטרה השחוקה “העם דורש – צדק חברתי” צריך להפוך ל־“הצדק דורש – עם חברתי”.
דוגמה מצוינת לרעיון הזה נמצאת בפרשתנו: “כִּי־תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ – וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ, עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ” (שמות כ״ג, ה׳). מצווה זו דורשת מאדם שראה את חמור שונאו נופל וכורע תחת העומס – לעזוב הכול וללכת לעזור לו, אף על פי שהחמור שייך למי שמסוכסך איתו או אף לאויבו. את ההיגיון שבעזרה לאהובים ולחברים אנו יכולים להבין. אבל לסייע לשונא? זה נוגד רגש אנושי בסיסי.
זוהי בדיוק גדולתה של התורה, וזו הסיבה שהיא לא יכלה להיכתב על ידי בני אדם עם מוח ורגשות של בני אדם. הקב״ה מחייב אותנו להתמודד ולהתגבר על היצרים האפלים ביותר של נקמנות, תחרותיות ושיפוטיות – עד כדי כך שנפעל בפועל להיטיב גם עם מי שמוגדר “שונא”.
כדי לקיים מצווה נעלה זו אין צורך להסתובב ברחובות ולחפש חמורים הרובצים תחת משאם. מדובר כמובן במטאפורה. אצל אדם אחד זה יתבטא כאשר יראה מתחרה עסקי עושה טעות – והוא יגלה תעצומות נפש, ובמקום לשמוח לאיד יזהיר אותו מפני הסכנה. אצל אדם אחר זה יתבטא באמירת דבר חיובי על מישהו שאינו מחבב, דווקא ברגע שגורם שלישי מרכל עליו – וכך, במקום להתבשם מההשפלה, הוא ימנע מלשמוע ומלומר לשון הרע. ואצל אדם שלישי זה יתבטא בעזרה לשכנה המעצבנת מקומה רביעית, כשהיא חוזרת עמוסת שקיות מהסופר וצריכה סיוע בפתיחת דלת המעלית, למרות שהיא מטפטפת עם שקית הזבל שלה בחדר המדרגות והילדים שלה עושים רעש בצהריים.
צדק חברתי אינו רק סיסמה נבובה. צדק חברתי אפשרי כאשר מתחברים אל בורא עולם, מקשיבים להנחיותיו, ומתוך כך מתקנים את מידותינו וחושבים על הזולת.
הלוואי שנזכה לפתח חברה צודקת באמת – חברה שמחה, אכפתית ומאמינה.
שבת שלום
ניר אביעד
עריכה לשונית ומראי מקומות – יפעה פויכטונגר
ממש עיוות של ההוראות בפרשה. ובמיוחד בקשר לחמור אשר רובץ תחת משאו. עיין בכלי יקר שם. אסור לפתח חברה של תלות בקבלת עזרה מן הזולת או מן השלטון.