עם כניסתנו אל חודש אדר, האוויר מתמלא בתחושה של התעלות, שכן זהו הזמן שעליו נאמר כי יש להרבות בשמחה. אך כיצד באמת מגבירים את אותה שמחה מדוברת? השמחה האמיתית נובעת בראש ובראשונה מהיזכרות עמוקה בהשגחת ה’ עלינו ובאהבתו אותנו. אנו נזכרים בכך שאשר בחר בנו מכל העמים, נתן לנו את תורתו, והוא גומל עמנו חסדים בכל יום ביומו, בניסים גלויים ובעיקר בניסים נסתרים המלווים את שגרת חיינו השקטה.

אנו נעים במעגל השנה היהודי ומושפעים ממנו. כל מועד שמגיע איננו רק תאריך טכני בלוח השנה או רק שינוי אקלים תרבותי כללי במדינה; הזמנים המקודשים משפיעים עלינו ומשנים אותנו לטובה. אנו מקבלים שפע של קדושה לנשמה, על אחת כמה וכמה כאשר אנו מכינים את עצמנו לקראת החג ולומדים לעומק את תוכנו הרוחני. אך ההתעלות האישית לבדה איננה מספקת. זה פשוט לא עוזר שרק אנחנו נלמד את תוכנו של החג, בשעה שהסביבה שבה אנו חיים לא תכיר את עניינו המיוחד של חודש אדר ואת אורה של מגילת אסתר.

הציבור היום צמא. אנשים מחפשים תוכן ומשמעות עמוקה. בניגוד לדורות קודמים במדינה, שבהם נדמה היה שהצעירים מחפשים את הרוחניות והמשמעות באשראמים בהודו או במסעות ארוכים במזרח הרחוק, כיום התמונה השתנתה. מחפשים את החיבור כאן – במדינת ישראל, בארץ הקודש. לא עוד נהייה אחר רוחניות המנותקת משגרת החיים ועוסקת במדיטציה מבוקר עד ערב, אלא צמא לחיבור ממשי דרך מצוות מעשיות. מגלים מחדש את העוצמה שבהנחת תפילין בבוקר לפני יום העבודה, ואת האור שמביאה עמה הדלקת נרות שבת פנימה אל תוך הבית. ישנן מצוות רבות שמתבצעות ברובד האישי בבית הפרטי, אך ישנן מצוות שעיקרן ושיאן מתקיימות במניין ובבית הכנסת – וקריאת המגילה היא דוגמה מובהקת לכך. המציאות מוכיחה שאם לא נזמין באופן אישי וישיר את השכנים שלנו לקריאת המגילה, הם פשוט לא יגיעו, וחבל על ההחמצה.

מנסיוני, כשאני סוגר שבת בצבא, אני מקפיד לעבור ביום שישי בין הלוחמים ולעדכן אותם מתי מתקיימת תפילת קבלת שבת בבית הכנסת הבסיסי. התגובות תמיד מפתיעות לטובה: הם מודים לי מקרב לב על העדכון, מתעניינים היכן בדיוק בית הכנסת נמצא, וחלקם אף מבקשים שאגיע “לאסוף אותם” בדרך לתפילה. אני יודע שלעיתים ישנו חשש להציע לאנשים סביבנו להצטרף. חוששים מתגובות ציניות, מדחיות כמו “תעזוב אותי” או מטענות קשות על “הדתה”. אך עלינו להפנים שהחששות הללו שייכים ברובם ל׳שיח של השישה באוקטובר׳, למציאות שהייתה כאן לפני המלחמה.
עכשיו, האוויר הישראלי רווי בכבוד מחודש למסורת ישראל, בתחושת גורל משותף, והלבבות פתוחים ומוכנים לשמוע. ברגע שתצאו מנקודת הנחה פשוטה שהאדם העומד מולכם הוא אדם “מסורתי” במהותו, ולא אדם “אנטי-דתי”, ירדו מיד תשעים אחוזים מהחששות, ואתם תופתעו לגלות כמה אנשים פשוט ממתינים להזמנה ויודו לכם עליה. כמובן שאת ההזמנה יש לגבות במעשה, ולהנגיש את בית הכנסת לאותם יהודים שיגיעו. יש לדאוג לכיפות זמינות בכניסה, להגיש להם מגילת אסתר מודפסת כדי שיוכלו לעקוב אחר בעל הקורא, ולהעניק להם תחושה אמיתית שבית הכנסת שייך גם להם.

הרמב”ם כותב בהלכות יום טוב דברים נוקבים על מהותה של שמחת החג: “וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו”. ברצוני להוסיף על דבריו החשובים לאור המציאות של ימינו: בדורנו, אדם שיושב ושמח בסעודת פורים ומתענג על קריאת המגילה, אך לא מביא לשם עמו יהודים נוספים שלא זכו לקיים את המצווה כהלכתה ולהרגיש חלק – הרי שזו איננה שמחה שלמה.
יש רעב פיזי בעולם, ויש גם רעב רוחני עצום. “לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'”, כדברי הנביא עמוס בחזונו לאחרית הימים. עלינו מוטלת החובה להרוות את הצמא הרוחני הזה, מתוך לימוד תורה מעמיק ומתוך חיבור חי למצוות מעשיות. בסופו של דבר, אין בעולם דבר משמח ומאיר יותר מאשר חיבור אמיתי לשורשים ולנשמה. משנכנס אדר, נרבה בקירוב.

לתרומה ל”ראש יהודי” – להפצת אור היהדות בתל-אביב ולקירוב לבבות