ד”ר מרדכי קידר מותח ביקורת על המשך קיומם בפועל של הסכמי אוסלו, וטוען כי מלכתחילה נבנו ללא מנגנוני יציאה או אכיפה במקרה של הפרה.

לדבריו, ההסכמים הוגדרו כהסדר ביניים לתקופה מוגבלת של חמש שנים, אשר הייתה אמורה להסתיים בסוף שנות ה־90. עם זאת, למרות פקיעת התקופה, ישראל ממשיכה ליישם בפועל חלקים מההסדרים, ללא בחינה מחודשת של תוקפם או התאמתם למציאות הנוכחית.

קידר מצביע על היעדר סנקציות מובנות בהסכמים, וטוען כי לא נקבעו בהם כלים להתמודד עם מצב שבו אחד הצדדים אינו עומד בהתחייבויותיו. לדבריו, מצב זה יצר מציאות שבה ההסכמים ממשיכים להתקיים גם כאשר התנאים שעליהם התבססו השתנו באופן מהותי.

בהקשר זה הוא מבקר את המשך התמיכה במנגנונים הפלסטיניים, שלטענתו פועלים בזירה הבינלאומית נגד ישראל, בין היתר באמצעות קידום מהלכי חרם והסברה עוינת. לדבריו, מדובר בגורם שממשיך לפעול גם בזכות משאבים והסדרים שנשענים על אותו מסד הסכמי ישן.

קידר מדגיש כי הסוגיה אינה רק היסטורית, אלא בעלת השלכות ישירות על מדיניות ההווה, וטוען שיש צורך בדיון מחודש על עצם המשך קיומם של ההסכמים ועל המשמעות האסטרטגית של המשך יישומם, במיוחד לנוכח השינויים בזירה האזורית והבינלאומית.