ד”ר אדי כהן מתאר מציאות משתנה במזרח התיכון, על רקע כניסת כוחות מפקיסטן לסעודיה, וטוען כי מדובר במהלך המעיד על חולשה אסטרטגית של מדינות המפרץ.

לדבריו, מאז הפלישה העיראקית לכווית בשנות ה־90, מדינות המפרץ נשענות על הגנה חיצונית, בעיקר של ארצות הברית, לצד נוכחות של כוחות מערביים נוספים. עם זאת, הוא מדגיש כי מערכות ההגנה הללו לא הצליחו לתת מענה מלא לאיומי הטילים והמל״טים, כפי שהתברר בעימותים האחרונים.

כהן מציין כי בעבר נתפסה מצרים כגורם אזורי מרכזי שיכול להגן על מדינות המפרץ, אך לדבריו היא התרחקה מתפקיד זה, בין היתר בשל מתחים כלכליים ופוליטיים. על רקע זה, סעודיה פנתה לפקיסטן, מדינה מוסלמית בעלת צבא גדול ויכולת גרעינית, בניסיון ליצור חלופה ביטחונית.

עם זאת, כהן מטיל ספק ביעילות המהלך. לדבריו, פקיסטן מקיימת קשרים גם עם איראן, ולכן עשויה להימצא בניגוד אינטרסים במקרה של הסלמה אזורית. בנוסף, הוא מצביע על כך שהגעת הכוחות הפקיסטניים לאחר סבבי הלחימה האחרונים מעלה שאלות לגבי הרלוונטיות המבצעית של הברית.

בהתייחס לישראל, כהן מבקר את הציפיות לשיתוף פעולה אזורי רחב, וטוען כי המציאות מורכבת יותר מהתפיסה של “ברית סונית”. לדבריו, מדינות המפרץ פועלות בראש ובראשונה מתוך אינטרסים עצמיים, ולעיתים מתקשות להגן על עצמן באופן עצמאי.