“הלב נשבר עם מותה הערב של חנה נחנברג, 22 שנים אחרי שנפצעה אנושות בפיגוע במסעדת סבארו בירושלים. בתה שרה, הייתה אז רק בת 3 והיום היא בת 25. מסעדת סבארו כבר מזמן איננה, והרוצחים השפלים, מוחמד דאגלס ואחלאם תמימי ימח שמם, שוחררו בעסקת שליט ב-2011 ומסתובבים חופשי. חנה, השם יקום דמך”. ככה כתב סגן ראש מועצת שומרון, דווידי בן ציון.
כמה שעות לפני כן עמדה ילדה בת שלוש על קברו הטרי של אביה, מאיר תמרי הי”ד, כיסתה בחול ושאלה: “למה הוא לא יחזור? איפה היה לו פצע?” ילדה שאחזה בידו של אחיה הקטן ממנו שלא מבין עדיין שאבא שלו שהיה אמור לחגוג את יום הולדתו ה-32 באותו יום, לא יחזור.
בהלוויה הספיד אותו הרב שמואל אליהו שליט”א ואמר: “מי שהרים יד על מאירק’ה, הרים יד על מי שאמר והיה העולם”. מלחמה היא קיומית יום יומית, מלחמת העם היהודי לאורך הדורות גם בארצו.
אותו מחבל נתעב, טרם נתפס, כולי תקווה שימצאו אותו בהקדם ויחסלו אותו בטרם יגיע לכלא הישראלי ויפתח פרק חדש בחיים כאשר משפחתו תקבל מענק מהרשות הפלסטינית.
בהקשר הזה צריך להזכיר את משפחתו של החייל משה תמם הי”ד שעבר התעללות ונרצח על ידי מחבל שמבקש עתה להשתחרר מהכלא “מסיבות אנושיות” כי הוא חלה. נראה כי מי שהתעלל בחייל צה”ל ורצח אותו – איבד את זכותו להשתמש בנימוק “מסיבות אנושיות”.
“הגעתי הבוקר לכניסה לכלא מעשיהו, לתמוך במשפחת תמם מול הדיונים על שחרורו של המחבל הנתעב וואליד דקה שרצח את משה תמם הי”ד בשנת 84′. פגשתי שם את אורטל תמם, שמובילה את המאבק מצד המשפחה. כל ישראלי ציוני חייב לתמוך במאבק הזה, שקשור לכולנו. לא ניתן לרוצחי חיילים לצאת לחופשי”, כך כתב שי רוזגרטן מתנועת “אם תרצו”.
לא יתכן שמתקיים דיון כזה אך צריך לברך על ההחלטה להשאירו בכלא.
לפני כחודשיים עבר בקריאה ראשונה בכנסת “חוק עונש מוות למחבלים”, אולי זה צעד נוסף לקראת מציאות בה תהיה סוף סוף הרתעה.
בתקווה לימים טובים יותר, בטוחים ושקטים בעזרת השם.
