הוד שבחסד. יש משפט כזה של גומלי חסדים: שתמיד נזכה להיות בצד הנותן ולא בצד המקבל. האמת? לא התחברתי. אם הקב"ה החליט שנהיה בצד המקבל – אז זה גם טוב. ברור, נעשה את הכל כדי לא להגיע לשם ונתאמץ להרים את עצמנו, אבל בכל זאת, אם אנחנו כבר שם – וכל אחד בשלב מסוים בחיים יהיה שם – זקוקים לחסדי אחרים, מה עכשיו? מה אנחנו עושים? התשובה פשוטה – זמן לומר תודה. אדם שגומלים איתו חסד יכול לגמול עם הגומל לא פחות, להכיר לו טובה, ופשוט לומר לו: תודה. גם גומל החסדים עצמו יכול להגיד תודה לקב"ה שזימן לו את החסד הזה. הוד שבחסד. מה שהופך את החסד מחוויה אנושית להוויה אלוהית – זה יכולת ההודאה. תודה.
תודה!