בראיון עם ד”ר משה בן דוד, עולה לדיון סוגיית הרחבת הסמכויות השיפוטיות של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, לצד השוואה ביקורתית לאקטיביזם שיפוטי מקומי.
הדיון נפתח בבחינת המקרה שבו מונה תובע מיוחד לחקור חשדות לפשעי מלחמה שביצעה ארצות הברית באפגניסטן. מהלך זה התאפשר על אף שארצות הברית, בדומה לישראל, מעולם לא חתמה על אמנת רומא. בית הדין נשען על העובדה שאפגניסטן עצמה חתומה על האמנה, וקבע תקדים שלפיו די בכך שמדינה חברה תתלונן על מעשים שבוצעו בשטחה כדי להעמיד לדין גם אזרחים של מדינות שאינן צד להסכם.
הרחבה זו של תחום השיפוט מוצגת בשיחה כדפוס פעולה שבו שופטים נוטים “להתחכם” ולהגדיל את כוחם מעבר ללשון החוק המקורית. במהלך השיחה מוצגת הקבלה מרומזת וסרקסטית לפסיקות של בית המשפט העליון בישראל (דוגמת פסק דין בנק המזרחי), שבהן פורשו והורחבו סמכויות שיפוטיות באופן יזום.
הטענה המרכזית העולה מן הדברים היא ששופטי בית הדין בהאג הפכו בפועל את המוסד לגוף שרואה את סמכותו כחובקת עולם, כזו המבקשת לחול על כלל מדינות ותושבי תבל, גם על אלו שבחרו במודע שלא להכפיף את עצמם למרותו.
