"ההתפכחות צריכה להתחיל בנו, קודם כל אנחנו. אז הנה: אני טעיתי".

זאת תחילת הפוסט של עומר ברק שכתב לפני כשלושה שבועות.

בהמשך תיאר: "שמחתי בפינוי של גוש קטיף. אוקיי, לא שמחתי. אבל הייתה בי איזושהי תחושה אדירה של צדק. שהדבר הנכון נעשה. שהמהלך הכי לא דמוקרטי – והוא היה, אתם זוכרים בדיוק איך שרון העביר את ההתנתקות – שנעשה בתולדות המדינה היה מוצדק".

הוא סיים את דבריו: "הם צדקו. הם צדקו. הם צדקו ואני טעיתי".

כעת בפוסט חדש הוא מתאר תהליך התקרבות ליהדות שהוא לא מכיר, אבל יש בו רצון לממש ממנה משהו.
"במסגרת חשבון הנפש והדברים שחשבתי והיום אני חושב אחרת, עולות לי שתי מילים בלבד, שתי מילים שסירבתי להגיד אותן: אני יהודי.
וואו. כמה שנאתי את צמד המילים האלה. בכל הרצאה בחו״ל הייתי אומר שאני ישראלי, ואם מישהו היה שואל משהו על היהדות שלי הייתי אומר שאני לא. שנולדתי יהודי, אבל אין בי שום דבר ושום כלום יהודי. ובשבוע האחרון התשובה הזאת מחוררת לי את הנשמה. והיא לא נותנת לי מנוח.
בבית שגדלתי בו יש בוז ליהדות, וגם בלי הבית שגדלתי בו, נדמה לי שפשוט לא רציתי להאמין שאני הילד עם הקסקט. וכן רציתי להאמין שאני איש העולם הגדול. סופר. עיתונאי. תסריטאי. היהדות שלי אינה חלק מהזהות שלי. אפילו בתעודת הזהות שלי היא איננה.
וגם בזה טעיתי.
כי אני אולי לא הילד עם הקסקט, אבל אני יהודי. וזו פעם ראשונה בחיי שהבנתי שלא משנה כמה אני אנסה, אני לא יכול לברוח מזה.
וזו פעם ראשונה בחיי שהבנתי שאני גם לא רוצה.
אני גאה ביהדות שלי. אני מתבייש שהתכחשתי לה. אני לא אלך עכשיו עם כיפה וגם לא נראה לי שתראו אותי בבית הכנסת, אבל אני אחפש את היהדות שלי. אני אחפש את האלוהים שלי. אני אחפש את הזהות שכל כך הרבה שנים ועידנים מנסים להשמיד, ואני בטעות כמעט השמדתי בעצמי ובמו ידי.
היום הדלקתי נרות עם הילדים שלי. פעם ראשונה בחיים. אפילו לא היו לי בבית, לקחתי מרותם, אבל רציתי. גם לא ידענו מה מברכים, אז אמרנו את הברכות של חנוכה. שיהיה.
והתפללתי. על החטופים. על החיילים.
עלינו.
אני לא יודע אם אני אעשה את זה כל שבוע. אני לא יודע לאן יקח אותי המסע הזה. אני כן יודע שאני עומר ברק. סופר. עיתונאי. תסריטאי. ישראלי ויהודי".