[vplayer id='14840']
"היו שתיקות, ורק לפעמים הם דיברו" מספרת חיה אייכל, "והשתיקה רועמת. בלילות היו צעקות".
אייכל גדלה בפתח תקווה , וגם רוב חברותיה היו בנות של ניצולי שואה "ולא דיברנו על זה. חיינו את זה. אי אפשר היה שלא לגלות את הדברים. קראתי ספרים על השואה וידעתי שזה זה. עכשיו קשה לי לקרוא ספרים כאלה אבל למדתי איך לספר את הסיפור. אני מעבירה את זה גם ב'זיכרון בסלון'".
יש לך טראומות?
"בוודאי. אני , למשל, אוגרת אוכל. לפני החגים ובמיוחד לפני פסח. היה אצלנו אוכל טוב אבל בשולחן השבת תמיד היה בדיוק. לא היינו רעבים. אצלי היום יש המון אוכל. היתה לנו ילדה בשכונה שגם בקיץ אמא שלה הלבישה אותה בשכבות. אחרי שהאם נפטרה, צעירה, היא התלבשה כרגיל".
ואיזה קשר אייכל גילתה בין הוריה לבין חמותה בפגישתן הראשונה?
צפו בראיון המלא
כל כך מבינה על מה את מספרת חיה יקרה.
למרות שכל אחד מהורינו עבר את הזוועות בצורה שונה, בתקופות אחרות בחייו ובמקומות שונים – אנחנו, כילדים
בהחלט הרגשנו (גם כשלא דיברו) – כמה כאב וטראומות הסתתרו בנפשם המצולקת.