במבט ממעוף הציפור – ישראל צוברת הרבה הישגים טקטיים בלא מעט זירות: חיסולים, אמל״ח מושמד, פגיעה במסגרות צבאיות וכו'.
יחד עם כל זאת ההישגים הללו אינם מצטרפים ביחד להישג מערכתי-אסטרטגי. היריבים עודם מחזיקים מעמד, אין שבירה, מיטוט, קריסה מוחלטת.
ברקע מתנהל דיון ונשאלות שאלות בעניין "סוף המלחמה" (גם על רקע שינויים שעורך צה״ל במאפייני הפעילות שלו ברצועה וגם על רקע איזו הסטה במיקוד לחזית הצפונית) כשאל מול המאמץ הזה ישנו ניסיון של הדרג המדיני לבטא פומבית נחישות והיצמדות לתכליות המלחמה שנקבעו בראשית הדרך.
מבלי לקבוע מסמרות בעניין, צריך לומר את הדבר הבא: יש כאן מפגש בין החזון, מטרות, תכליות, הגדרות לבין המציאות בפועל ולעיתים המפגש הזה מייצר גם פערים שלא לומר גם אתגרים מסויימים. לישראל יש לא מעט כאלה.
האתגר הראשון הוא המדיני אבל קשור למה שמתחולל בשדה הלחימה. בשלושת החודשים האחרונים הבינה ישראל שני דברים: האחד, חמאס אינה רק מסגרת סמי צבאית אלא גורם טרור וגרילה, והשני, לא ניתן ליצור נתק והפרדה בין חמאס לבין תושבי הרצועה.
זה אומר שכדי ללחוץ על חמאס צריך שילוב של אגרסיביות צבאית לצד לחץ על האוכלוסיה (שינוע דרומה, צמצום מחוות הומניטריות, סגירת פילדלפי וכו׳). כאן מונח האתגר הגדול מאחר והמערכה נכנסה לשלב שבו השדה המדיני מתחיל להגביל את יכולת הפעולה של צה״ל.
מדובר לא רק בדיון בבית הדין הבינלאומי בהאג, אלא בלחצים מצד האמריקנים (עוד ביקור של בלינקן = לחץ) ואפילו הגרמנים (ביקור של שרת החוץ שבו נשמעו דברי ביקורת וחוסר נחת) שמצמצמים פוטנציאלית את אפשרות הפעולה של ישראל.
האתגר השני הוא הצבאי. המערכה בדרום רחוקה מסיום. אפילו לשיטת דובר צה״ל. כאשר במקביל ישנו לחץ גדול, גם ציבורית, לעשות מעשה בצפון, עוד בטרם הושלם המהלך בדרום שכאמור ילווה את כל שנת 2024. בהינתן שכך מגדיר צה״ל את העתיד אז די ברור שמתקצרת הסבלנות לגבי הצפון.
בנסיבות הנוכחיות מדובר במלכודת אסטרטגית, שכן המשמעות היא שתי חזיתות מדממות במציאות שאין לישראל עורף אסטרטגי "מלא על מלא", כלומר האמריקנים מתנגדים להרחבת הלחימה, מתקיימים סימני שאלה לגבי מוכנות צה"ל לאירוע כזה שהוא מסובך ומורכב שבעתיים מכל מה שראינו ברצועה ויש ספק עד כמה החברה הישראלית ערוכה למציאות שכזו.
מערכה בצפון מחייבת היערכות רצינית ואולי גם בניית יכולות והפער בין זה ובין מידת הדחיפות והלחץ ניכר לעין ואינו משחק לטובת ישראל.
האתגר השלישי, הוא זה הבינלאומי. האג זה סיפור רציני. מדובר בשדה קרב לכל דבר ועניין. זהו כלי נשק של חמאס שרואה בשדה הבינלאומי מרחב פעילות לבלימת ישראל והיא עושה זאת בשותפות עם גורמים נרחבים במערכת הבינלאומית שחורגים ממידות מחנה ההתנגדות המזרח תיכוני.
אלה המדינות כמו דרום אפריקה, הקמפוסים במערב, האנטישמים במדינות אירופה שמגוייסים למערכה נגד ישראל ומבקשים להשפיע בכלים העומדים לרשותם על מהלך הלחימה ומרחוק.
זו מציאות שמבקשת להעביר ולמקם את ישראל דרך הכלים של המערב בהן משתמשות מדינות לא-מערביות במקום ובפוזיציה של איראן וצפון קוריאה, קרי – מדינה מצורעת תחת סנקציות בינלאומיות ולפגוע דרך זאת בדבר הכי משמעותי לישראל – הכלכלה.
ולבסוף האתגר הרביעי הוא הפנימי. התארכות הלחימה מייצרת מתח בין המגוייסות הפנימית ללחימה לבין תופעות של פוליטיקת מלחמה, סקטוריאליות, מתחים פנימיים וכל אותם חומרי גלם שצפו ועלו בתקופת משבר הקורונה שבו גם כן ניהלה המדינה משבר בסדר גודל עצום במציאות של מודל קולקטיבי 'על תנאי'.
ד״ר דורון מצא הוא מזרחן. חוקר ומרצה בתחום הסכסוך וערביי ישראל. לשעבר בכיר במערכת הבטחון.
