טופז רם, מציב מראה נוקבת מול פני החברה הישראלית. לדבריו, המשבר שישראל חווה אינו רק ביטחוני או פוליטי – אלא עמוק יותר: ערכי, מוסרי ותודעתי. מדינה שלא יודעת להגדיר למה היא נלחמת, לא תוכל לגייס לגיטימציה פנימית או חיצונית להמשך קיומה.

רם טוען כי בעשורים האחרונים ישראל נחלשה בעמידתה המוסרית דווקא בגלל נטישה של הזהות הלאומית והיהודית הבסיסית שלה. במקום להעמיד תפיסת עולם שלמה וברורה, היא מתמודדת עם גל של ביקורת בינלאומית, שיח אשמה פנימי והיעדר עמוד שדרה רעיוני. כשמדינה מגמגמת על עצם זכותה להיות – גם הצבא שלה יילחם מתוך מגננה ולא מתוך ביטחון בצדקת הדרך.

אחד הסמלים המובהקים לבלבול הזה, לדבריו, הוא אימוץ הביטוי “שטחים כבושים” כלפי אזורים שהם לב ההיסטוריה של העם היהודי. רם מדגיש כי מדובר במושג שמקורו בנרטיב פלסטיני ואנטי-ישראלי, שנועד לשלול את הקשר של ישראל ליהודה ושומרון, ולעצב את התודעה העולמית והפנימית כאילו מדובר בנוכחות בלתי חוקית. כאשר מדינת ישראל – או חלקים מתוכה – מאמצים את המונח הזה, הם מעניקים לגיטימציה לטענה המרכזית של אויביה: שישראל היא תוקפן, לא משחרר.

הבעיה אינה רק מושגית – אלא אסטרטגית. כאשר הדור הצעיר שומע בתקשורת, באקדמיה או בבתי המשפט שמדובר ב”כיבוש”, הוא מפנים מסר: אנחנו אשמים. כך נוצרת שחיקה עמוקה במוכנות להגן, באמונה בצדקת הדרך, ובתחושת החיבור למולדת. לטענת רם, לא ייתכן שישראל תילחם על שטח שהיא עצמה מגדירה כבעייתי מוסרית. בלי הכרה פנימית בחוקיות ובצדקת האחיזה במרחב, גם הטיעון הביטחוני מאבד תוקף.

הוא מזהיר כי הוויתור על ההגדרה העצמית מתחיל בשפה. ומדינה שמוותרת על הנרטיב שלה – תמצא את עצמה מוותרת גם על השטח עצמו.

רם מזהה סכנה מוחשית בכך שהציבור, ובמיוחד הדור הצעיר, מאבד את תחושת המשמעות – לא רק בנכונות להילחם, אלא גם באמון במדינה. מול מציאות שבה מערכות השלטון נאבקות זו בזו, והמסרים מתחלפים מיום ליום, קשה לבנות מחויבות לאומית יציבה.