אחרי שנתיים של סערת המלחמה בחוץ, הגיע הזמן להביט פנימה אל מה שצומח בתוכנו. על הקשר בין גשמי הברכה למלחמה, ועל ההזדמנות הגדולה של ‘סדר טו’ בשבט’ להפוך את הניצוץ ללהבה.
אנחנו נמצאים אחרי ימים גדושים בגשמי ברכה שה’ הרעיף עלינו (לא שייך לקרוא לזה סופת ביירון). בחוץ הגשם יורד, הרוחות שורקות והקור חודר, אבל דווקא שם, במעמקי האדמה החשוכה והרטובה, מתרחש הפלא: הזרעים מתחילים לנבוט, השורשים מעמיקים אחיזה, והשרף מתחיל לעלות באילנות. זהו סודו של טו’ בשבט. כלפי חוץ נראה שהחורף בעיצומו והעץ ערום, אבל בפנימיות – החיים מתחילים להתעורר. הגמרא במסכת ראש השנה קובעת: “הואיל ויצאו רוב גשמי שנה”, ורש”י מפרש: “ונמצאו הפירות חונטים מעתה”. דווקא מתוך הסערה, הפירות מתחילים להיווצר.
הדימוי הזה הוא לא רק בוטני, הוא המראה שלנו. עברנו, ועדיין אנו עוברים, שנתיים סוערות ומטלטלות. כל אחד חווה את הסערה הזו בדרכו – בחזית המלחמה הלא פשוטה, באובדן אישי ולאומי כואב, בפגיעות בגוף ובנפש, ובדאגות הפרנסה והמשפחה. אבל בדיוק כמו בטבע, במעמקי הנשמה הישראלית, מתחת לפני השטח הסוערים, צמחו כוחות חדשים ועצומים בעם ישראל.
ההתעוררות הרוחנית שראינו במלחמה לא הייתה גל חולף של מצוקה. היהודים לא חזרו בתשובה רק מפחד; הם נחשפו מחדש לנשמה האלוקית שלהם, שהתגלתה במלוא עוזה ברגעי האמת. ועכשיו? עכשיו הגיע הזמן ‘לקטוף את הפירות’. אסור לנו להשאיר את ההתעוררות הזו כרגש אמורפי של “מסורת”. עלינו לצקת אותה לכלים מעשיים: לא רק הפרשת חלה או הנחת תפילין חד-פעמית, אלא לימוד הלכה מסודר, שמירת שבת כהלכתה, הכשרת המטבח וקביעת עיתים לתורה.
טו’ בשבט הוא הזדמנות מצוינת לעשות את הצעד הזה. בשנים האחרונות אנו רואים ניסיונות לייבא חגים זרים, כמו ה’נובי גוד’, כדי למלא את לוח השנה. הטענה ש”אין בזה עבודה זרה” אולי נכונה טכנית, אבל היא מחמיצה את הנקודה: מדוע שנרעה בשדות זרים? חג זה נולד בברית המועצות מתוך ריק, לאחר שהקומוניסטים מחקו כל סממן דתי, ונוצר צורך לייצר “חג משפחתי” נטול תוכן רוחני. לנו, ברוך ה’, לא חסרים חגים שבהם המשפחה מתכנסת סביב תוכן של קדושה, משמעות ונצח – כמו פסח וחנוכה.
וכאן נכנס לתמונה המנהג היפהפה שהולך וצובר תאוצה בציבור שלנו: סדר טו’ בשבט.
זה הזמן לארגן מפגש – עם החברים מהמילואים, מהעבודה או מהשכונה – ולערוך שולחן חגיגי עם פירות מארץ ישראל הקדושה (טריים ולא רק יבשים), ללמוד יחד את דברי חז”ל, לשיר ולדבר בשבחה של הארץ הטובה הזו. זהו חג שצומח באופן טבעי מתוך העם, והוא מלא בתוכן של קדושה וחיבור לאדמת המולדת ולה’.
הסדר הזה הוא פתח עצום לקירוב לבבות. החברים מהצוות במילואים, שראו איתנו עין בעין את הניסים ואת הכאב, צמאים לזה, גם השכנים. יש היום בציבור הרחב צמא אדיר לדעת, למשל, מה מברכים על כל מאכל. אברהם אבינו, עמוד החסד, לא רק האכיל את אורחיו; הוא לימד אותם להודות למי שאמר והיה העולם. הוא הבין שחסד אמיתי הוא לא רק לתת לחם, אלא לחבר את האדם למקור הברכה והחיים.
חז”ל מלמדים שמי שנהנה מהעולם הזה בלא ברכה, כאילו גוזל את הקב”ה ואת כנסת ישראל. הברכה היא הצינור שמושך שפע לעולם. יצא לי לומר לאחרונה באזכרה של משפחה מסורתית: אל תרגילו את עצמכם לברך רק באזכרות לעילוי נשמת הנפטרים; הברכה היא כלי לחיים, משהו שאנחנו צריכים לחיות אותו יום-יום, בכל ארוחה ובכל לגימה.
מסכת ברכות מסתיימת במשפט המוכר: “תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם”. המהרש”א שואל: מדוע דווקא כאן? ותשובתו נפלאה: כל עניינה של מסכת ברכות הוא לחבר בין האדם לבין בוראו, וחיבור זה הוא שורש השלום האמיתי – השלום שבין ישראל לאביהם שבשמיים.
מי שרוצה להרבות שלום בעולם, שילמד יהודי אחר לברך. סדר טו’ בשבט הוא הזמן המושלם להתחיל. ספרו לי על יוזמות שעשיתם ואשמח לפרסם.
כך בע”ה נחבר שמיים וארץ, נקרב את הלבבות, ונזכה לשלום עולמי, לגאולה שלמה ולצמיחה אמיתית, במהרה בימינו אמן.
לתרומה ל”ראש יהודי” – להפצת אור היהדות בתל-אביב ולקירוב לבבות
