אנו נמצאים בסיטואציה ללא שינוי בתמונת הלחימה.
יש מאמץ ישראלי לשבור את המערכת העזתית גם באמצעים פסיכולוגיים (תמונות הנכנעים).
אין ספק שהטיהור והניקוי של הרצועה הם קשים ויהיו גם ממושכים בזמן.
עמדת ומדיניות הממשל האמריקני ממשיכה להיות גורם חשוב. כרגע יש סוג של ריקוד תימני. צעד אחורה ומייד תיקון.
זה מאפשר לישראל להמשיך ולנהל את המערכה הצבאית אבל הדרג המדיני מבין לעומק שהאשראי הוא לא בלתי מוגבל ונדרש לעבוד קשה כדי להאריך אותו.
החזית הצפונית ממשיכה לאתגר. "עוטף לבנון" זו מציאות קיימת והרושם הוא שגם המליציות בסוריה נוטלות יותר חלק בפעילות הזו.
ככל שתימשך הלחימה בעזה כך תתחדד הדילמה עבור חיזבאללה ואיראן: האם לוותר על החולייה העזתית בשרשרת או לסייע הרבה יותר.
מה שמטריד הם הדיבורים בישראל על כך שאם תתרחב הלחימה בצפון, ישראל תיפגע בלבנון עצמה. אני מבין שזה אמצעי כדי לגייס את העולם הצדקן ללחוץ על לבנון שתילחץ על חיזבאללה. אבל…
זה גם עלול לשקף קו מחשבה אופרטיבי שאומר כי נצליח להכריע את חיזבאללה דרך פגיעה במדינת לבנון וזו טעות.
כמו שמדינת עזה לא עניינה את חמאס, כך מדינת לבנון מעניינת פחות את חיזבאללה. זו קונספציה שאגב טופחה בישראל בשנים האחרונות שאומרת שלבנון = חיזבאללה.
זו אותה תפיסה שהביאה להסכם הגז עם לבנון, רוצה לומר: תמריץ למדינה הלבנונית = ניטרול חיזבאללה.
התוצאה עלולה להיות חזרה על מישגה מלחמת לבנון השנייה (גם אם באופן מעט שונה).
בכל מקרה, הדיבור על הרחקת חיזבאללה באמצעים מדיניים מבוסס על קו חשיבה שלפיו הקומבינציה בין החרבת חמאס והחרבת עזה לבין מהלך מדיני בלבנון יספק מצד אחד הרתעה (עזה כסמל) ומצד שני הגנה (הרחקת כוח רדואן מהגבול). האמנם ??
ד״ר דורון מצא הוא מזרחן. חוקר ומרצה בתחום הסכסוך וערביי ישראל. לשעבר בכיר במערכת הבטחון.
