במבט ראשון, ההסכם שנחתם בין ישראל ללבנון נראה כהסכם הפסקת אש נוסף במזרח התיכון. עוד מסמך שנועד לעצור ירי, להרחיק כוחות ולייצר תקופה של שקט יחסי לאורך הגבול הצפוני. אולם מבט עמוק יותר מלמד כי ייתכן שמדובר במהלך בעל משמעות אסטרטגית רחבה בהרבה – לא רק עבור ישראל ולבנון, אלא עבור כל המאבק האזורי מול איראן ושלוחותיה.

הדיון הציבורי בישראל התמקד באופן טבעי בשאלה האם ההסכם יחזיק מעמד, האם חיזבאללה יכבד אותו, והאם תושבי הצפון יוכלו לשוב לבתיהם בביטחון. אלו שאלות חשובות, אך הן אינן השאלה המרכזית. השאלה האמיתית היא האם ההסכם יצליח לשנות את המשוואה שהתקבעה בלבנון במשך ארבעה עשורים – משוואה שבמסגרתה פעלה מדינה ריבונית לכאורה, שבתוכה התקיימה במקביל מדינה נוספת, חמושה וחזקה ממנה, הכפופה בפועל לאיראן.

מאז שנות השמונים הצליח חיזבאללה לבנות בלבנון מודל ייחודי של “מדינה בתוך מדינה”. הוא החזיק צבא עצמאי, מערך מודיעין, מערכות רווחה, מוסדות חינוך, תקשורת ומנגנוני כוח משלו, תוך שהוא נהנה ממעמד פוליטי בתוך מוסדות המדינה הלבנונית. מצב זה אפשר לממשלות לבנון ליהנות מכל העולמות: מחד גיסא ליהנות מהלגיטימיות של מדינה ריבונית, ומאידך גיסא להתנער מאחריות כאשר חיזבאללה תקף את ישראל.

ההסכם החדש מבקש לראשונה לערער על המשוואה הזאת.

מבחינה מדינית, זהו אולי ההישג המשמעותי ביותר של ישראל. הלכה למעשה, ההסכם מבודד בין מדינת לבנון לבין חיזבאללה. הוא יוצר הבחנה ברורה בין הממשלה הלבנונית וצבאה לבין הזרוע הצבאית של איראן הפועלת על אדמתה. אם בעבר יכול היה חיזבאללה להסתתר מאחורי ריבונותה של לבנון, הרי שכעת כל הפרה של ההסכם עלולה להציב אותו בעימות לא רק מול ישראל אלא גם מול הממשלה הלבנונית עצמה.

מכאן נובעת החשיבות הביטחונית המרכזית של ההסכם מבחינת ישראל.

כל עוד חיזבאללה היה חלק בלתי נפרד מהמשוואה הלבנונית, כל פעולה ישראלית נגדו הוצגה בעולם כפגיעה בריבונות לבנון. כעת מנסה ישראל, בגיבוי אמריקאי, ליצור מציאות חדשה שבה חיזבאללה נתפס בראש ובראשונה כארגון טרור עצמאי וכשלוחה צבאית של איראן. המשמעות היא שכל ירי לעבר יישובי הצפון, כל ניסיון לשקם תשתיות טרור או כל הפרה של ההסכם עשויים להעניק לישראל לגיטימציה רחבה יותר לפעול נגד הארגון, מבלי שהעולם ימהר להציג את העימות כמלחמה בין שתי מדינות.

לא במקרה התגובות בעולם הערבי חושפות קו שבר ברור. המדינות הערביות המתונות – ובראשן ערב הסעודית, איחוד האמירויות, בחריין, ירדן ומצרים – אינן ממהרות להזיל דמעה על היחלשותו של חיזבאללה. מבחינתן, מדובר בארגון המשמש זרוע קדמית של איראן ומערער את היציבות האזורית. מנגד, בציר האיראני, הכולל את טהרן, חיזבאללה ובעלי בריתם האזוריים, נשמעות טענות כי מדובר בניסיון לפרק את “מחנה ההתנגדות”.

העובדה שהוויכוח בעולם הערבי איננו נסוב סביב ישראל אלא סביב מעמדו של חיזבאללה, מלמדת עד כמה השתנתה המציאות האזורית מאז ה-7 באוקטובר.

עם זאת, אסור להתבלבל. ההסכם איננו מבטיח שקט. הוא גם איננו מבטיח את פירוק חיזבאללה. הארגון עדיין מחזיק אלפי לוחמים, אמצעי לחימה ותשתיות טרור ברחבי לבנון. גם איראן לא תוותר מרצונה על הנכס האסטרטגי החשוב ביותר שבנתה מחוץ לגבולותיה.

לכן המבחן האמיתי של ההסכם איננו מבחן של ישראל ואף לא של חיזבאללה. זהו מבחן של מדינת לבנון.

אם ממשלת לבנון וצבאה יוכיחו שהם מסוגלים לאכוף את ההסכם, לפרוס כוחות בדרום המדינה ולמנוע מחיזבאללה לשקם את אחיזתו הצבאית, ייתכן שמדובר בראשיתו של תהליך היסטורי שבסופו תחזור לבנון להיות מדינה ריבונית אחת ולא אוסף של מוקדי כוח מתחרים.

אם לעומת זאת יתברר כי חיזבאללה ממשיך לירות, להתעצם ולפעול כבעבר, המסקנה הישראלית תהיה שונה לחלוטין. במקרה כזה, האחריות לאיום לא תוטל עוד רק על הארגון עצמו אלא גם על המדינה שבשטחה הוא פועל. במילים אחרות, ההסכם יוצר עבור ישראל לא רק מנגנון ביטחוני אלא גם מנגנון מדיני חדש להגדרת אחריות.

בסופו של דבר, חשיבותו של ההסכם איננה נעוצה בשאלה האם הוא יביא להפסקת אש זמנית של שבועות או חודשים. חשיבותו האמיתית טמונה בניסיון לנתק לראשונה בין לבנון לבין חיזבאללה, בין המדינה הריבונית לבין המיליציה האיראנית שפעלה מתוכה במשך עשרות שנים. אם המהלך יצליח, ישראל תרוויח גבול צפוני יציב יותר ואיראן תאבד חלק משמעותי ממנופי הלחץ שבנתה נגדה. אם ייכשל, ישראל תוכל לטעון כי עשתה ניסיון מדיני אמיתי – וכי כל פעולה עתידית נגד חיזבאללה היא תוצאה ישירה של בחירת לבנון שלא לרסן את הזרוע הצבאית שפעלה משטחה.

הכותב הנו מפקד תא התיאום המבצעי עם צבא ארה”ב לשעבר, פרשן בטחוני מדיני ופובליציסט.