תורת הגנום האנושי מלמדת כי תכונות אופי ונטיות התנהגותיות נובעות לא רק מהשפעה חברתית וסביבתית, אלא גם מהורשה גנטית.
השבת אנו פוגשים לראשונה את דמותו של אברהם אבינו – היהודי הראשון, “האבא של כולנו”.
וכמו כל אב, גם הוא הוריש לנו משהו מהמהות שלו. כדי להבין מי אנחנו, חשוב להבין מהו השורש הזה – מאיזו באר אנו שואבים את כוחנו האישי והלאומי.
בעולם הפוסטמודרני של ימינו, שבו השיח השטחי מרומם סיסמאות כמו “כולם שווים”, נחשב כמעט אסור לומר שיש הבדלים בין בני אדם. אך האמת פשוטה וברורה – כשם שיש הבדלים בין האיברים בגוף האדם, כך יש הבדלים בין העמים. אין מדובר בעליונות, אלא בייעוד. לכל אומה תפקיד ייחודי במארג האנושי שברא הקב”ה.
מהו, אם כן, הייחוד שלנו? אילו אוצרות טמונים בגֶנים הרוחניים שירשנו מאברהם אבינו?
1. “לֶךְ־לְךָ” – שותפות עם א-ל בפיתוח העולם
בגיל שבעים וחמש, קיבל אברהם צו אלוקי מסתורי:
“לֶךְ־לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ” (בראשית י״ב, א׳).
לא לחינם נקרא “אברהם העברי” – כל העולם היה מן העבר האחד, והוא מן העבר האחר.
אברהם היה מוכן לשמוע קול עליון ממנו, לצאת מאזור הנוחות, ולהתמסר למשימה אלוקית – להתקדם ולהתפתח.
הוא הסכים להיות בדרך – לא להיתקע בתוצאה, אלא לחיות בתנועה.
זו תמצית ההוראה הרוחנית מאז ולתמיד: יהודי אמיתי אינו דורך במקום.
להיות יהודי פירושו לנוע – מעצמך אל עצמך, מרמה אחת של מודעות אל רמה עמוקה יותר.
להיות עסוק בשיפור מתמיד – פנימי ועולמי כאחד.
עובדה מופלאה היא שכמעט שלושים אחוז מזוכי פרס נובל לאורך כל הזמנים הם יהודים – פי מאה ועשרים מחלקנו היחסי באוכלוסיית העולם!
יהודים הובילו מהפכות מדעיות, תרבותיות ופוליטיות, ועד היום אנו מכונים “סטארט־אפ ניישן” – אומת חדשנות, יצירה ופריצת גבולות.
מדוע? פשוט מאוד – זה בגנים.
אותו קול פנימי שקרא לאברהם “לך־לך” מהדהד גם בתוכנו.
אך לא תמיד אנו קשובים לו – השגרה, הציפיות החברתיות, ההרגלים הישנים – משתיקים את נשמתנו.
לכן אומר הקב”ה:
“לֶךְ־לְךָ – אל עצמך; מֵאַרְצְךָ – מהארציות שלך; מִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ” – אל תאמץ אוטומטית את ערכי החברה, אלא בחן אם הם באמת שלך.
שאל את עצמך בכנות – האם הדרך שאני הולך בה היא שלי, או של אחרים?
הרבה אנשים מתעוררים יום אחד ושואלים: “איך הגעתי לכאן?”
זו תוצאה של חיים ללא בירור פנימי.
היצר ינסה לשכנע אותנו ש“אין זמן”, ש“מאוחר מדי”, אבל זו רק אשליה.
אם אברהם התחיל מחדש בגיל 75 – גם אנחנו יכולים.
2. “בדלנות” של אהבה – מהות העם היהודי
במבט שטחי, הציווי “עם סגולה” או “אור לגויים”, כמו גם ההלכות המורות על התבדלות מן הגויים, עלולים להישמע כהתנשאות.
אך היהדות מעולם לא ניסתה “לצרף” עמים אחרים בכפייה, אלא להפיץ אור דרך דוגמה אישית.
אברהם, מיד לאחר שהובטח לו כי יוליד עם קדוש ונבחר, בוחר לא להסתגר – אלא לפתוח את אוהלו לרווחה.
הוא רץ לקראת שלושה אורחים זרים, עובדי אלילים, מכבד אותם במזון ובמאור פנים (בראשית י״ח, ב׳–ח׳).
זהו ביטוי ה”עליונות” היהודית – לא התנשאות, אלא אהבה אוניברסלית.
ובהמשך, אותה “בדלנות” מביאה את אברהם להתייצב לפני הקב”ה ולבקש רחמים על אנשי סדום – חברה אכזרית, גאה וחומרית, ההפך הגמור מכל אמונתו (בראשית י״ח, כ״ג–ל״ג).
ובכל זאת – הוא מתחנן עליהם.
מדוע?
משום שהבדלנות היהודית אינה נובעת מזלזול בזולת, אלא מרצון להאיר אותו באור החסד האלוקי.
אנו, כצאצאיו, ירשנו את השליחות הזו – להיות שליחי ה’ בעולם, להביא טוב, אמת ושמחה.
עלינו להוות דוגמה חיה למציאות אלוקית דרך חיינו ומעשינו.
ההתבדלות נועדה לשמור על ההומוגניות שלנו כדי שנוכל למלא את ייעודנו, לא מתוך גישה של “אנחנו טובים מכם”, אלא של “אנחנו שונים – כדי שנוכל לשרת”.
כפי שכתוב:
“וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ” (שמות י״ט, ו׳).
ממלכת כוהנים – פירושו ממלכת משרתים של הטוב.
לא תמיד אנו ממלאים את תפקידנו כראוי, ולעיתים מתגלה דווקא “הישראלי המכוער”.
אך בעולם כולו יודעים – ברגעי אמת, אנחנו הראשונים להושיט יד ולעזור.
הגנים של אברהם עדיין פועמים בנו.
הם קוראים לנו להיות “עברים” גם היום – לעמוד מהעבר האחר של האנושות, לא מתוך התנשאות, אלא מתוך אהבה, אחריות ואור גדול.
שבת שלום , ניר אביעד
עריכה לשונית ומראי מקומות – יפעה פויכטונגר
