כמעט 4 חודשי מלחמה ותמונת המציאות מתקרבת, כך הרושם, לשלבים משמעותיים.
העסקה שכולם מדברים אודותיה, מכחישים את פרטיה ומסתובבים סביבה הולכת להיות פקטור משמעותי.
משמעותי הרבה יותר מהעסקה הקודמת, שכן אם לשפוט לפי האינטרסים של הצדדים המעורבים בה, הרי שאין ממש תאימות ביניהם.
ראש הממשלה הבהיר אתמול בעלי איזו עסקה הוא רוצה או רואה לנגד עיניו ולא במשמעות הטכנית.
מבחינתו מדובר בעסקה שתאפשר לישראל, כמו בהפוגה מספר 1, לשוב אל הלחימה כדי לממש את תכליותיה בהקשר של מיטוט חמאס והוצאתו ממעגל ההשפעה בעזה.
יש לציין בהקשר הזה כי הציבור הישראלי ודעת הקהל, מרביתם, עם נתניהו. זה הסנטימנט הישראלי הברור ביותר. אבל כאן נגמרות החדשות הטובות ומתחילות הפחות טובות.
הסנטימנט הציבורי ועמדת ראש הממשלה אינן זהות לאלה של שחקנים אחרים. מובן שמדובר בחמאס שכל מהלכיו במלחמה, כמעט, מבוססים על קריאה לא רעה של המערכת החברתית פוליטית הישראלית והוא מעריך כי עסקה נוספת תשים את ישראל במדרון החלקלק לסיום המלחמה אחרי שהיא תפרק את החברה והפוליטיקה הישראלית.
לאחריה יחל תהליך מדיני שבמסגרתו תיכבה גם המערכה בצפון אבל חשוב מכך יחל המסע להקמת מדינה פלסטינית תחת העיקרון של ריבונות תמורת שלום וחמאס – צחוק הגורל – שהוא הגורם הדוגל במדינה פלסטינית אחת בין הים לנהר, יקים את החזון של אש״פ ושל הרשות הפלסטינית למדינה פלסטינית במסגרת אסטרטגיית השלבים הקלאסית.
זה כמובן ניצחון פלסטיני והתמוטטות מוחלטת של האסטרטגיה הישראלית של העשור וחצי האחרונים שהעלימה את השאלה הפלסטינית מסדר היום האיזורי. גם פרס הניחומים בדמות נורמליזציה עם סעודיה לא יחפה על החרפה.
אם מדברים על פרסים ועל סעודיה, הרי שכאן אנחנו מוצאים את הממשל האמריקני גם הפעם לא ממש קרוב אלינו אלא יותר לעמדה שממנה ההפסד האסטרטגי כבר נראה באופק.
ארה"ב מעריכה כנראה שצה״ל לא יוכל לנצח בעזה. פרסומים שונים שפורסמו לאחרונה בארה״ב טוענים כי צה״ל טיפל עד עתה בפחות משליש הכח הלוחם של חמאס. ככלל יש הבדלים משמעותיים בהערכת מצב הלחימה ברצועה לאשורו, וזה מטריד. האם באמת כך? האם באמת צה״ל מפרק את חאן יונס? מה קורה ברפיח? וכו'.
מה שברור הוא שהאמריקאים, קצת כמו חמאס, רואים את המהלך בצורה הזו: עסקה, כיבוי הדרגתי של המלחמה בעזה, הסדר מקביל בלבנון, הקמת מדינה פלסטינית אש״פית – רשותית (עם כנראה נוכחות סמויה של חמאס) והסדר נורמליזציה, ואולי גם הסדר אמריקני איראני מחודש. או בקיצור: "כיפה אדומה"!
למעשה, אנחנו נמצאים במהדורה מספר 2 של המאבק בין נתניהו לממשל האמריקני שמזכירה את העימות עם אובמה, אבל רק מזכירה. הפעם זה משמעותי הרבה יותר. כרגע ראש הממשלה מנהל קרב בלימה מול וושינגטון, ומנסה לאחוז את שאר הכדורים באוויר: לתדלק את רוח האומה, להחזיק את האחדות הפוליטית, לתת רוח גבית לצה״ל (שלא ממש מגלה יצירתיות אסטרטגית במלחמה הזו), לבלום את ההתנפלות הבינלאומית עלינו דרך הסיפור ההומניטרי, ובקיצור – אף אחד לא היה רוצה להיות במקומו.
האם זה יספיק? האם הווקטורים שמנסים למנוע את ההפסד (לרבות דעת הקהל, הרוח החדשה, ההתעקשות על המשך הלחימה, ניטרול פוטנציאל העסקה) יגברו על אלה שדוחפים להפסד (האמריקנים, דעת הקהל הבינלאומית, הפנטזיות על מדינה פלסטינית, הקשיים של צה״ל בלחימה, העייפות הגוברת, מחסור החימושים, החשש ממערכה בלבנון)? לא ברור כלל ועיקר.
מה שאולי צריך לחשוב עליו זה על המלחמה דרך פרספקטיבה ארוכה מאוד של זמן. אולי זה רק סיבוב. סיבוב ראשון שלאחריו יבואו נוספים. צריך לנהל אותו באופן שמניח את המשך המערכה האסטרטגית (ולא רק זו הצבאית) על עתידה וגורלה של ישראל באיזור. זה קרב. קרב קשה במסגרת מערכה ארוכה שצריך לא רק לנהל אותה אלא להמשיך במקביל להתכונן, להיערך ולבנות את המערכת הצבאית והחברתית פוליטית לקראת השלבים הבאים שלה.

ד״ר דורון מצא הוא מזרחן. חוקר ומרצה בתחום הסכסוך וערביי ישראל. לשעבר בכיר במערכת הבטחון.