מראה הפליטים על גבולות אוקראינה ללא ספק מעורר רחמים. תמונות הקרונות אשר לצידם אלפי פליטים המבקשים לצאת מהמדינה, הינו מחזה קשה. התמונות האלו הצבעוניות, מזכירות את התמונות הם בשחור לבן. ועדיין יש פער אדיר בינם לבין הימים ההם של השואה. יהודים בימים ההם עלו על קרונות ונסעו אל מותם, ואילו כאן הפליטים עולים על קרונות בדרך אל החופש.
ועדיין קשה שלא לכאוב את המחזה הזה של אנשים הנוטשים את ביתם ומולדתם כשהם חסרי כל, ואולי גם חסרי קול ב-ק'.
ולצד הכאב הזה ישנם את אלו היושבים בביתם בצפון תל אביב, או בכל מקום אחר, ומחלקים עצות נדיבות – שלא לומר דורשים דרישות, כי ישראל תפתח שעריה לפליטים.
אלו הדורשים זאת, מזכירים שישראל חתומה על אמנה של האו"ם הנוגעת לפליטים. מה שהם דואגים במודע להסתיר, שפליט נחשב לזה שעובר את הגבול ממדינתו, ולא ממשיך לעבור גבולות נוספים או לעלות על מטוס למדינה אחרת.
בל תטעו, האנשים האלו – יפי הנפש כביכול, הם אלו שגם סברו שיש לפתוח את השערים לסודנים, למרות שעברו דרך מצרים ומדינות נוספות בדרך לישראל.
כן, אלו אותם אנשי שמאל, שלא מעניין אותם המדינה היהודית. הם אלו שיטיפו לנו בשער, יטיפו לנו בגבולות ותמיד יצטיירו כביכול כאנשים ההומניים.
ואז מה אם ישראל קולטת כעת אלפים רבים של פליטים שהם בני עמם – היהודים. וכי זה לא נחשב, או שמא זה רק מחזק את המדינה היהודית?
מדינה ככל העמים רציתם? תמצאו אותה בברלין.
